החלטה בתיק רע"א 1687/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' שטמר, ד"ר ע' זרנקין וב' טאובר) בע"א 623-08 מיום 27.1.2010 במסגרתו התקבל בחלקו ערעורן של המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף) בה"פ 226/04 מיום 12.5.2008.

עובדות והליכים קודמים

1.        המבקשים הינם תושבי המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה (להלן: המשיבה 1), ומתגוררים בסמיכות לרחוב הסחלב שנסלל בבנימינה. עובר לשנת 1998 ובמהלך אותה השנה ביקשו המבקשים לקבל היתרי בנייה במקרקעין שבבעלותם ברחוב הסחלב. יש לציין כי על רחוב זה חלות תוכנית מתאר ש/23ב' (להלן: תוכנית המתאר) ותוכנית תב"ע ש/560 (להלן: התב"ע). במסגרת תוכנית המתאר קיימת דרישה לביצוע עבודות פיתוח ותשתית הכוללות מים, ניקוז, ביוב, כבישים, חשמל וכדומה, וכך גם במסגרת סעיפים 13-11 לתב"ע, וזאת בכדי לקבל היתרי בנייה.

2.        לאחר שפנו המבקשים לועדה המקומית לתכנון ובניה - שומרון (להלן: המשיבה 2) לקבלת היתרי בנייה, הם נדרשו לחתום על הסכמי פיתוח ו/או מכתבי התחייבות בהם נקבע כי עם גמר עבודות פיתוח תערוך המשיבה 1 חשבון מדויק של עלות הביצוע, ובמידה ועלות זו תהייה גבוהה יותר מן הסכום שהתבקשו המבקשים לשלם באותו המועד, מתחייבים האחרונים לשלם את ההפרש בתוך 30 ימים מקבלת החשבון. עם חתימת ההסכמים הנ"ל שילמו המבקשים 1,500 ש"ח למטר במכפלת אורך חזית הנכס של כל אחד מהם. ביום 27.11.2003, עם סיום עבודות הסלילה שבוצעו בשני שלבים, נשלחו למבקשים הודעות חיוב לתשלום דמי השתתפות בסלילה בניכוי התשלום שאוזכר לעיל כשהוא נושא הפרשי הצמדה. הודעות החיוב הללו כללו פירוט העלות הכוללת של הסלילה, אורכי כל החזיתות, אורך חזית הנכס של כל אחד מן המבקשים, וכן התשלום בו חויב כל אחד מהם לשלם. הודעות החיוב נחתמו על ידי מהנדס המשיבה 1.

3.        המבקשים לא שילמו את חיוביהם לפי ההודעות הנ"ל והגישו ביום 15.6.2004 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה. נוכח הסעדים שהתבקשו על ידם בעתירה זו הגישו המבקשים כתב תביעה מתוקן לבית משפט השלום. במסגרת תביעתם טענו המבקשים כי הדרישה שהעלו המשיבות לשלם סכומים שונים בשנת 1998, טרם החלה סלילת הרחוב, עמדה בניגוד להוראותיו של חוק העזר לבנימינה (סלילת רחובות), התשי"א-1950(להלן: חוק העזר). כן נטען על ידם כי המשיבות פעלו שלא כדין עת התנו את מתן היתרי הבנייה בחתימתם על הסכמי הפיתוח ומכתבי ההתחייבות ובתשלומים שנגבו מהם כאמור טרם ביצוע העבודות. המבקשים טענו עוד כי החישוב שעל בסיסו נשלחו להם הודעות החיוב אינו נכון ואינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק העזר. המשיבות טענו מנגד כי כל התשלומים שנגבו בשנת 1998 מן המבקשים נגבו כדין נוכח הסכמי הפיתוח ומכתבי ההתחייבות שנחתמו על ידי המבקשים וכן כי המבקשים ביקשו מיוזמתם לשלם את הסכומים המדוברים, וזאת על מנת לקבל היתרי בנייה. המשיבות טענו עוד כי הסכומים שפורטו בהודעות החיוב משקפים באופן מדויק את עלות עבודות הסלילה וחלוקתה בין תושבי הרחוב כמתחייב מהוראות חוק העזר.

4.        בית משפט השלום קיבל את טענת המבקשים לעניין הסכומים שנגבו מהם בשנת 1998 ובסמוך לכך וקבע כי גבייה זו נעשתה בחוסר סמכות ושלא כדין, זאת נוכח הוראותיו של חוק העזר. בית משפט השלום חייב את המשיבות להשיב למבקשים את הסכומים ששולמו על ידם כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה כחוק. לפי בית משפט השלום חוק העזר אינו מאפשר על פי לשונו הטלת "היטל סלילה" כי אם גביית דמי השתתפות בלבד, ואילו המשיבה 1 לא הציגה כל הודעה בדבר תחילת עבודות הסלילה או סיומן. כן נקבע כי אותם מבקשים אשר חתמו על הסכמי הפיתוח לצורך קבלת היתרי בנייה לא עשו זאת מתוך יוזמתם ורצונם כי אם מתוך דרישה בלתי מבוססת של המשיבה 2, אשר היוותה תנאי לקבלת ההיתר. בנוסף, בית משפט השלום קיבל את מרבית טענותיהם של המבקשים באשר לסכום אותו היה עליהם לשלם בגין עבודות הסלילה ואף קבע כי בשל התנהגות המשיבות אין לזכותן בהפרשי ריבית והצמדה המגיעים להם על פי חוק.

5.        על פסק הדין הנ"ל הגישו המשיבות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערעור טענו המשיבות כי בית משפט השלום התעלם בפסק דינו מתוכנית המתאר והתב"ע החלות על הרחוב אשר אושרו על ידי משרד הפנים והדגישו כי המבקשים לא הגישו כנגדן ערר או עתירה מנהלית. כן נטען כי בית משפט השלום טעה בפרשנות שנתן לחוק העזר, להסכמי הפיתוח ולתוכניות המתאר החלות על המקרקעין והסיק לגביהן מסקנות שגויות באשר לחוקיות גביית הכספים על ידי המשיבה 1.

6.        בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבות וקבע כי לא נפל כל פגם של אי חוקיות בפעולתן של המשיבות. בית המשפט קבע כי אמנם הוראות חוק העזר, על פי לשונן, אינן מאפשרות הטלת "היטל סלילה" אלא מחייבות גביית "דמי השתתפות" בלבד בסיום עבודות הסלילה אולם ציין כי להוראות אלה מתווספות ההוראות המצויות בתוכניות החלות על המקרקעין, ולענייננו סעיף 4 לתוכנית המתאר הקובע:

"הועדה המקומית רשאית לסרב, לאשר ולהוציא היתרי בנייה בשטח בו לא קיימים פיתוח ותשתית עירונית מינימלית (כגון: מים, ניקיון, ביוב, כבישים, חשמל וכו') וכל עוד לא תובטח התקנתם (במלואם או בחלקם) לשביעות רצון המועצה המקומית  בנימינה".

           בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוראות אלה באות גם בגדר הוראות תקנה 16א' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: תקנות התכנון והבנייה). לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי מחומר הראיות עולה כי המקרקעין לא היו מפותחים ולו באופן מינימלי עובר לעבודות הסלילה. בית המשפט ציין כי מפסק דינו של בית משפט השלום עולה כי הרחוב ברובו לא היה סלול ולא היו בו מדרכות, ואף אושר כי עבודות הסלילה נעשו על ידי המשיבה 1 בכדי לאפשר את פיתוחם של המקרקעין.

           בית המשפט המחוזי ציין כי מסקנתו, לפיה לא היה פגם בפעולת המשיבות אשר התנו את מתן ההיתר בפיתוח מינימלי של המקרקעין הגובלים והחתימו את המבקשים על הסכמי פיתוח ו/או מכתבי התחייבות, מתיישבת גם עם פסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 4696/07 אשל הירדן יזום ובנין בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה (לא פורסם, 10.1.2010) (להלן: עניין אשל הירדן), שם אושרה חוקיות התניית קבלת היתרי בנייה מטעם המשיבות בפיתוח מינימלי של המקרקעין, זאת בהסתמך על תוכניות המתאר החלות על המקרקעין.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשים לעניין כפייה, עושק ואילוץ שהופעלו כלפיהם בהחתמתם על מכתבי ההתחייבות, שכן הוכח כי המבקשים היו מעוניינים בהיתרי בנייה לצורך בנייה על המקרקעין שבבעלותם וכי המשיבה 1 לא יכולה הייתה באותה העת לממן מקופתה את ההוצאות לצורך פיתוח מינימלי של המקרקעין הגובלים. כן התערב בית המשפט המחוזי בקביעותיו של בית משפט השלום באשר לגובה הוצאות הסלילה, והעמיד את העלות הכוללת של עבודות הסלילה על סך של 1,524,001 ש"ח, בניכוי סך של 100,000 ש"ח בגין התחייבות המשיבה 1 לשאת בהוצאה בסך האמור, חיוב עלות צביעת אבני שפה לכיכר ועבודות ניסור אספלט לצורך איי תנועה וכן עלויות מימון בסך של 35,724 ש"ח.

נימוקי הבקשה

8.        על פסק דין זה הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי במסגרתה הם טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "יצר עיוות דין ממשי כלפי ציבור אנשים רחב". לדבריהם, בית המשפט המחוזי פירש את החלטתו של בית משפט זה בעניין אשל הירדן באופן שגוי שיש בו בכדי להשפיע באופן ציבורי, כלכלי וחברתי החורג מעניינם של הצדדים למחלוקת.

           לגופו של עניין חוזרים המבקשים על טענתם לפיה למשיבה 1 לא היתה כל סמכות לגבות "היטל סלילה", אלא באפשרותה לגבות "דמי השתתפות" בגין הוצאות סלילה שהוצאו בעין בלבד. כן טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה ערכאת הערעור תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים. לדבריהם, קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מנוגדות לראיות שהובאו לפני בית משפט השלום, זאת בין היתר בהתייחס לסכום שעליהם לשלם למשיבה 1 בעבור הסלילה, לקביעה כי הם חתמו מרצון על מכתבי ההתחייבות וכן לפסיקת ההוצאות כנגדם. 

תגובת המשיבות

9.        לטענת המשיבות יש לדחות את הבקשה דנן נוכח העובדה שזו נסובה בעיקר על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, ואינה מעלה כל שאלה ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הספציפיים. לטענת המשיבות נימוקי הבקשה חוזרים אחד לאחד על הנימוקים שעלו בבית המשפט המחוזי על ידי המבקשים, ואין כל נימוק המצדיק היענות לבקשה.

דיון והכרעה

10.      לאחר שקראתי בעיון את הבקשה שלפניי על נספחיה וכן את תגובת המשיבות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. על אף טענותיהם של המבקשים, לא שוכנעתי כי הבקשה שלפניי מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת והמחייבת לפיכך את התערבותו של בית משפט זה [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)]. איני יכול לקבל את טענת המבקשים לפיה בית המשפט המחוזי פירש בצורה שגויה את שנקבע בעניין אשל הירדן. באותו העניין דן בית משפט זה בסכסוך שנתגלע בין בעלי מקרקעין וחברות קבלניות אשר ביקשו לבנות בניינים למגורים על מקרקעין המצויים בתחומי המשיבה 1, לבין המשיבה 1 והתייחס, בין היתר, לתוכניות הרלוונטיות לענייננו - היינו תוכנית המתאר והתב"ע החלות גם על רחוב הסחלב - וכן לחוק העזר ולתקנות התכנון והבנייה בהם עסקינן. באותו עניין נקבע כי את חוק העזר יש לקרוא במשולב עם ההוראות המצויות בתוכניות החלות על המקרקעין ועם תקנות התכנון והבניה [שם, פסקה 18 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן].